הסוודר הראשון שלי (או: איך להתגבר על הפחד לסרוג משהו מורכב)

הסוודר הראשון שסרגתי אי פעם: קפיצה למים העמוקים של סריגת סריג מורכב ללא הוראות סריגה

"תסמונת הצעיף": מחלה קשה אך לא חשוכת מרפא…

הפוסט הזה נכתב מתוך מחשבה על כל אותם סורגים אי שם שלא עברו את שלב הצעיף. אני קוראת לזה "תסמונת הצעיף" ואני נתקלת בה מכל עבר: תסמונת הצעיף היא הקיבעון במסגרתו כל מה שאתם יודעים לסרוג הוא שמאל וימין בסריגה ישרה, או עמודים ישרים בסריגת קרושה. הלוקים בתסמונת מסוגלים לכל היותר לסרוג צעיף, של ישר או של מלבני. כשבעלי הסינדרום מעוניינים לעבור לסריגה ממשית של סוודר או סריג אחר שדורש עיצוב בסריגה, או קריאת הוראות מורכבות יותר – הם מיד חוטפים רגליים קרות (או, במקרה הזה "מסרגות קרות") ונסוגים. המעבר מסריגה ישרה ופשוטה לסריגה מורכבת יותר באמת מפחיד- הלא גם ככה, סריגה בשתי מסרגות או במסרגה אחת היא דבר מורכב ומסובך לכשעצמו, בעיקר למי שרק התחיל לסרוג באחרונה. מעבר לכך, אנו נוטים פעמים רבות להתקבע על אזורי הנוחות שלנו ומעבר לשלב הבא המסובך יותר נדמה לנו מפחיד ומאיים.

ומדוע אני כותבת לכם את כל זה? כי אני רוצה לעודד אתכם לנסות ולקפוץ למים העמוקים: אני קוראת לכם לקחת מסרגות ופשוט לסרוג סוודר. ככה אני עשיתי את זה – בלי הוראות, בלי פחד, כי מה כבר יכול לקרות? תסרגו אותו ישר, תסרגו אותו עקום, תסרגו אותו קצת פרום או תסרגו אותו גדול בשתי מידות – מה שחשוב הוא שתנסו, ואם תנסו אולי גם תצליחו, ואם לא תצליחו אז תלמדו כיצד לעשות זאת טוב יותר בפעם הבאה.

תחרה פשוטה יוצרת מראה רומנטי ורך, ואילו האימרה נסרגה בארבע מסרגות תוך שילוב צמר מוהייר זהבהב ונעים למגע

הסיפור שלי
את הסריגה גיליתי יחסית לא מזמן (לא, אני לא מאלה שסרגו מגיל 4). עם זאת, כשלמדתי סריגה היה זה טרום תקופת היו-טיוב – מה שאומר שלמדתי לבד לגמרי עם שתי ידיים ועם הרבה ניסיונות מתסכלים וכושלים. מצד שני, מה שלא ידעתי – שאלתי, מה שלא הצלחתי – פרמתי, ולא משנה מה סרגתי – לבשתי את הסריג בגאווה, גם כשזה נראה זוועה.

במקרה שלי, כבר מן הרגע הראשון החלטתי לסרוג דברים מסובכים מורכבים, פשוט כי זה נראה לי מאתגר ומעניין, וגם אם לא ידעתי כיצד ואיך לסרוג אותם, לא ויתרתי לעצמי. סימנתי מטרה והחלטתי להשיג אותה – אם רציתי עיצוב מסוים, שברתי את הראש כיצד לתרגם אותו לסריגה. האמת הפשוטה היא שמעולם (אבל מעולם) לא סרגתי לעצמי צעיף… הדברים הפשוטים שאתם התחלתי היו שרוולונים מלבניים פשוטים במסרגה אחת ושתיים וכובעים משונים. משם התקדמתי לסוודרים, בובות וכל השאר. את הסוודר שבתמונה סרגתי חודשיים אחרי שלמדתי לסרוג, ואל תחשבו שהוא מושלם: הוא רחב בצורה לא יפה ולא פרופורציונלית. האמת היא שאני לא יודעת מה נתן לי את האומץ לנסות לסרוג משהו מאתגר כזה, אני רק יודעת שלא פחדתי לטעות. בהסתכלות לאחור, הסוודרים שסרגתי בתחילת דרכי מלאים חורים וטעויות בלי סוף, רובם די מכוערים, אבל אני אוהבת אותם יותר מהסריגים המדוגמים והיפים שאני יכולה לסרוג היום בזכות המיומנות שפיתחתי.

כמה אומץ מגולם בסוודר פשוט אחד… נסו גם אתם בבית לסרוג את הסוודר הראשון שלכם

לא, המסרגה לא נושכת…

אחד הדברים הכי חשובים כדי שתתקדמו בסריגה הוא ללמוד לקרוא הוראות באנגלית. נכון, אני יודעת שזה נראה כמו סינית וזה מתסכל, אבל אני מבטיחה לכם שאחרי כמה ניסיונות תראו שזה הולך ומתבהר, וככל שתתמידו ותתאמנו ההוראות תהיינה קלות וקולחות. אחרי שתלמדו לקרוא הוראות תוכלו להתאמן על סריגה של דוגמאות שונות ומשם להתחיל ולסרוג גם מהראש אם בא לכם (לא כל אחד ירצה ולא כל אחד ממש יכול – אבל זה לא משנה כל עוד תנסו לעבור מצעיפים לדברים מעניינים יותר).

הדרך השנייה הטובה ביותר הוא למצוא מי שיראה לכם כיצד לסרוג דברים שונים: כיצד לצמצם עיניים, כיצד להרחיב, כיצד להחליף צבעים ועוד ועוד. זו יכולה להיות סבתא, שכנה, חברה או אפילו שיעורי סריגה. יש דברים שלא תוכלו להבין בלי הדגמה. אם אין לכם סורגת מחמד בסביבה, יש את יו טיוב, שם תוכלו למצוא שלל סרטונים שידגימו לכם כמעט כל טכניקה אפשרית.

בסופו של דבר, מה שהפך אותי לסורגת מיומנת ומקצועית הם סבלנות, התמדה ובעיקר אומץ לצלול לתוך הצמר ולתת לו להיסרג לי למשהו, גם אם אני לא יודעת מה יצא בסוף. היצירות הכי יפות שלי נסרגו בלי שידעתי מה הולך לצאת לי בכלל – פשוט העליתי עיניים והתחלתי לסרוג משהו, בדיוק כפי שטבחים אוהבים לזרוק משהו לסיר ובסוף יוצא משהו טעים…

אני מעודדת אתכם לתפוס אומץ ולצאת מאזור הנוחות שלכם: נסו, חפשו, לימדו, והעיקר: נסו. מה כבר יכול לקרות? מקסימום תפרמו…

שלכם באהבה,

רות האפרתי (צמרל'ה)