נפרדים מרותי ריבה האפרתי

בתאריך 9 לדצמבר 2019, לאחר מחלה ממושכת ואשפוז קצר בבית חולים, נפטרה רותי ריבה האפרתי, חמותי. פסיכולוגית קלינית במקצועה. לפי בקשתה פוזר אפרה בעין מור, המקום האהוב עליה.

אנו מבכים וכואבים את לכתה של אהובת לבנו, אמנו וסבתנו רותי האפרתי, אישה מופלאה ופלאית, חלוצה ואשת חייל, אמא אוהבת, סבתא משתובבת, נפש בועטת ומורדת במוסכמות, מקורית ויצירתית בחשיבתה ועשייתה, אישה מלאת חמלה והקשבה לזולת. אהבה את משפחתה ואת ארץ ישראל, אותה ייסדה עוד מראשיתה, כשהייתה ממקימי קיבוץ משאבי שדה שבנגב, תמיד סייעה והושיטה ידה לכל אדם, טיפלה במסירות במי שנזקק, תמכה והרימה כמטפלת ופסיכולוגית מעולה כל מי שהרגיש קושי וכאב בדרך. היא הייתה אשת ספר והמילה הכתובה, תמיד תיקנה בשפתה הצלולה וקולה הקטיפתי והיחודי את מי ששפתו לא תאמה את ערכי הדקדוק, והכל בשיח נעים של ״מלב אל לב״, והיא שופעת נדיבות של מילים ומעשים וחום אנושי שאין כמותו ואין בלתו. בבקרים, בביתה הנעים, עטופה במאות רבות של ספרים, פסלים וציורים, בכל אחד מהם טמוע איזה סיפור משל עצמו ואיזו היסטוריה שתמיד מעוגנים בה אנשי רוח, כגון קורט ויניקוט, ברטולד ברכט או ש.שפרה, הייתה שומעת מדי בוקר מוזיקה קלאסית בעוצמת שמע שהרעידה את תריסי השכנים, באמצעות הרמקולים הענקיים שבנה אביה, פרופ׳ ליאו שאודינישקי, ממציא הסטריאו. מעת לעת הייתה משגיחה בכלבים, שאהבו את הצליל הרועם המתגלגל מרמקול אחד לשני, בעיקר הכלב לני המשוגע (והסטריאופוני), אותו לימדה להקשיב לפורגי ובס וטענה שהוא הכלב היחיד בעולם עם שמיעה סטריאופונית.

בתמונה: מימין לשמאל: רות האפרתי הצעירה (אני), רות ריבה האפרתי, ומיכאל האפרתי

מעטים בעולם האנשים עליהם ניתן לומר בברור, כי כל זולתם, בין אם התקיימה איזו מן היכרות עמוקה עתירת שנים ובין אם היכרות חטופה של הרף, לא ימצאו ולו מילה רעה לומר בגנותם, אלא רק מילות שבח והכרת תודה. כזו הייתה אמא וסבתא רותי, אישה שתמימות דעים סבבה את דמותה באשר לאישיותה הלבבית, נדיבותה, חכמתה, יושרתה, מוסריותה, חוש ההומור השובב והיחודי שלה ועושרה הפנימי אותו חלקה עם כל מי שרק רצה – הכל תמיד מקושט בחיוך מעוטר גומות חן שהיה ניצת בפניה כמו גם בלבם של הסובבים אותה.

היא עוד רצתה לכתוב ספר ולקרוא לו ״כשאבא שלי המציא את הסטריאו״, היא עוד רצתה להמשיך ולהסיע את מועיין לטול כרם כי אין מי שיקח ולסייע לגבות את התשלום שמגיע לו מכל מיני נבלות מנוולות כאלה שלא משלמים ומנצלים פועל פלסטינאי, בדרך לשם גם לאסוף אוכל שאשתו הכינה ולהביא שיאכל כמו בבית, היא רצתה לטייל ולבקר בעיירה אייטקונן בה נולדה והסופחת לקלינינגרד, לחפש את ביתו של סבה, המשורר והציוני הנלהב סבא אהרון שאודינישקי, שהיה חברו הטוב של הרצל וקנה בעצתו 40 דונם של אדמות במרחביה שבעמק.

היא נלחמה בעוולות מכל סוג ומכל צבע וחרדה לעתיד המולדת שבנתה, ייחלה לשלום ואמפתיה והבנה בין כל העמים, בין האנשים, תמיד שאפה לחבר ולאחד ולמצוא את הטוב בכל אדם, לעשות שלום, לפייס. אירגנה מפגש להקרנת סרט על זאפ לשלום של הבמאית שוש עינב וביכתה את החלום שהתנפץ להסכם שלום בין העמים.

נתגעגע אליה, אל צחוקה הרועם שהתגלגל במורד לחייה היפות וגומות החן שנשתמרו בפניה מלאות החן, אישה יפה, קשישה יפה, אדם יפה. יחסר לנו קולה הצעיר, שנותר כזה גם במרום שנותיה. נתגעגע אל השירה היפה שלה וקולה הצלול, מהגבוהים לנמוכים, בין אם שרה חלקים מהרקוויאם של פורה, או שירת קאנון עם הנכדים והנינים על חנן ועליזה שיצאו לשדה, מה מה מה-מה-מה מה, או לשירים שהלחינה לילדיה וזכרה גם 50 שנים אחרי. היא דיקלמה וידעה בעל פה כמעט כל שיר ילדים, אם לא את כולם והייתה מרכיבת פאזלים מחוננת שתמיד ״התחילה״ להרכיב לפני שהנכד או הנכדה באו לבקר וביקשה ״עזרה״ להשלים.

נתגעגע אל סיפוריה על מעלליה בצעירותה, על אבא שלה שהמצאתו נגזלה ממנו על ידי הנאצים, או על איך ברח על אופניים באישון לילה לעיר הגדולה מאימת הבריונים, או על אימה, סבתא אווה היפה, שתמיד נלחמה להוכיח שגויירה כהלכה, או על איך שהבריחה והבהילה את הנאצים שדפקו על דלת ביתה, כי כזו הייתה סבתא אווה, אמיצה וחסרת מורא, כמוה עצמה. או על סבא אהרון ועל הרצל ועל ציונים ואדמות שנקנו בפלשתינא לפני מאה שנים, או על דוד אמיל, המציל הראשון בתל אביב שהיה באה אליו מהקיבוץ בדרכה לחיפה והוא היה מושיב אותה על החסקה בים של תל אביב הצעירה, או על הנוער העבריין שהצליחה לחנך בניגוד לכל הציפיות ואיך באו והרעישו בבית החולים כשילדה את מיכאל, או על השיחה ההיא, האחרונה, עם אבא יוסי שנהרג במלחמה, כשאמר לה שהשכפ״ץ קטן כי הוא כבר קצת שמן וקצת אחר כך נהרג מפגיעה ישירה של טיל.

ולפעמים סיפרה על המנהג לגנוב שמנת מהמטבח בקיבוץ ולעשות לכולם גלידה, עד שנתפסה, ואיך כולם התעקשו לקבל עונש קולקטיבי כי כולם אכלו ונהנו מהגלידה הגנובה. או על ההמצאות שלה, בתו של אביה הממציא, וגם על המצאותיו שלו, כמו פטנט לאבחון תינוקות חרשים או היכולת לבחון האם האורות ברכב דלקו לפני שעשה תאונה.

בתקופה האחרונה כבר אבדה לנו מעט, התקשתה וכאבה, הזיכרון הלך ונעלם, אך, כדבריה, היא נשארה ״חיה ובועטת״ ממש עד לרגעיה האחרונים.

נתגעגע אל נוכחותה הלופתת והפועמת בחיינו, ונתקשה לקבל את העובדה כי פעימה זו כבר אינה, או כי הלפיתה כבתה והתמוססה, והלא הנה אנו עוד חשים אותה במלוא עוצמתה, אותה עוצמה שהייתה היא-היא אמא וסבתא רותי עצמה, אישה חזקה, רכה, חסרת מורא, מזוקקת, בועטת מוסכמות, אמיתית עד להרגיז, מקניטה ושובבה, אוהבת חיים, אישה מדהימה, אמא וסבתא חד פעמית, אהובת לבנו. רותי שלנו.

קשה ומוזר לחשוב על רותי, אדם עם נוכחות כה חזקה, כחסרת קיום פיזי באופן כה מוחלט.

איפה רותי שציוותה לפזר את אפרה בעין מור, במקום האהוב עליה ועל אבי? מה היא? קיומה הפיזי יתפזר ויתפוגג לתוך אבק המדבר.

רותי אהבה את החיים וגם כשנכפו עליה הגבלות בתנועה ובאבדן הזיכרון, הנוכחות שלה תמיד הורגשה.

עד שחלתה, פתחה את הבוקר, כל בוקר, בהשמעת אחד הקונצרטים הברנדנבורגים של באך בקולי קולות ואם היו מתקשרים אליה, הייתה עונה בקול צעיר ומלא אנרגיית אבל לא מחלישה את המוסיקה… כשחדלה ממנהג זה ועברה לשמוע מוסיקה מהטלוויזיה, הבנתי את חומרת מצבה.
כבר למעלה משנה מצבה הידרדר בשל מחלת אלצהיימר, ועם זאת, היא הייתה שם בנוכחות המיוחדת שלה שפשטה ולבשה צורות ככל שחלף הזמן, כשאמי תמיד מצאה דרך לבטא את עצמה ולהיות עצמה למרות מגבלות הגוף והרוח הלא פשוטות.
למרות הכל, היא המשיכה לומר בקול חזק וצעיר שהיא חיה ובועטת, לעיתים שרה או צחקה. קולה תמיד צעיר. לעיתים חזרה להיות ילדה אפופה רוח שטות ושמחת חיים.
מזה חודשים רבים הקפדתי לשוחח איתה פעם ביום, גם אם פעמים רבות השיחות היו קצרות וחוזרות על עצמן בשל מחלתה והקושי הקוגניטיבי להחזיק שיחה.
לעיתים הכנתי מראש מוסיקה להשמיע לה ופעם אחת אפילו שרנו ביחד ב״חתולית״ ו״כלבית״ לסירוגין, כפי שעשינו כשהייתי ילד בן שנה: היא שרה נעימה כלשהי בהאו האו ואני מיאו מיאו ואז החלפת תפקידים.
תמיד אתגעגע אליה, לשיחות, לטיולים המשותפים שכה אהבה, לשירים ולסיפורים, לטלפונים ממנה ולחיבוק שלה. חיבוק של אמא, רותי שלנו שאינה עוד וכבר לא בועטת.
לסבתא רותי אמא רותי אמא

רות האפרתי (עורכת בלוג זה)

מיכאל האפרתי

המשפחה